top of page

אומנות ההורות הבלוג של ליאת רוקח זמרוני

רשיון להורות

כ-חולה על כדורגל

איך הצטרפתי לאלף איש מעמותת "הכחולה" כדי לרכוש את מועדון הכדורגל של "הפועל פתח-תקווה"

כל מי שמכיר אותי הרי יודע שאין לי מושג בכדורגל...

ומה בין זה הדרכת הורים, גבולות ובכלל הורות ומשפחה?

אני זוכרת שאמא שלי אהבה כדורגל, היו לה זיכרונות מבית אבא ממשחקי מוצ"ש,

אבל אני לא נחשפתי לכדורגל. אבי ואחי לא שיחקו ולא ידעתי להבדיל בין פנדל לקרן, בין חוץ לחלוץ.

אני זוכרת את עצמי מתפלחת עם עוד חברים לכיתה ל"מכתש" בגבעתיים, כדי להציץ במשחקי שישי בצהרים. הכדורגל סימל בעיני את האנרגיה המטורפת, את הצעקות ואת ההתלהבות וגם את הקללות - מותר היה לקלל בחופשיות ואף אחד לא הרים גבה.

תמיד נמשכתי לאש,

אבל במשחק עצמו לא הבנתי כלום :)

אני אמא לשלושה בנים, ובניגוד אלי ולבעלי הם בהחלט חולי כדורגל.

מגיל צעיר הם רצים אחרי הכדור, בועטים בו ומשתתפים בחוגים ובליגה.

לילה אחד שוחחתי עם בעלי על כך שאין לנו מושג בתחום, וכדי להתחבר לעולמם של ילדינו, מצאנו את עצמנו יושבים מול המסך ולומדים את השפה.

הקשבנו לילדים, למדנו מושגי יסוד, צפינו במשחקים בין לאומיים.

היום אני מבינה הרבה יותר בכדורגל.

מה זה כדורגל?

כדורגל בעיני הוא משחק קבוצתי שמפתח כישורי חיים:

סבלנות, ראיית האחר, התמדה, נחישות, פרגון ועידוד.

כדי להיות טוב בכדורגל צריך לדעת להפסיד בכבוד ולקחת אחריות קבוצתית על ההפסד, גם אם היית שוער ממש טוב והקבוצה שלך לא שיחקה טוב, או להפך.

כך אנו לומדים לתת את המיטב שבנו מחד ולהיות חלק מקבוצה מאידך.

כדי להיות טוב בכדורגל נדרשים אימון והתמדה בחורף, כשקר, ובקיץ, כשחם והזיעה נוטפת מהמצח לעיניים.

כדי להיות טובים בכדורגל הקשיבו הילדים שלי לרחשי לבם, הלכו עם האהבה והתמידו,

ואני, בעקבותיהם, התחלתי ללמוד ולהתוודע לתחום חדש ולא מוכר, עד שהפך הכדורגל להיות חלק בלתי נפרד מעולמי.

אם הייתי מתבצרת בעמדתי לא הייתי זוכה להכיר את הסגולות הטמונות במשחק.

ובכל זאת יש הבדל בין אמא מתעניינת למשקיעה בקבוצת רכישה של מועדון כדורגל...

איך זה קרה?

בצהרי אחד מימי השישי, נסעו בעלי והבנים למשחק של "הפועל פתח-תקווה".

תשאלו למה דווקא לפתח-תקווה? יש לנו חבר שהוא אוהד שרוף של "הפועל פתח-תקווה".

כשחזרו הילדים, סיפר אריאלי, בני המרכזי, על מהלך המשחק, על איך שהקבוצה ספגה גולים אבל שיחקה מעולה.

הוא שאל אותי אם אני יודעת שהמשחק הוא משחק מחאה.

יונתן, בני הבכור, סיפר שהקבוצה נרכשה על ידי אדם שלא מאפשר לה להתפתח ולגדול ולא משקיע בשחקנים, שאין לו מספיק כסף כדי לשפר ולשנות ושמצב הקבוצה גרוע כבר שנים.

תהיתי מה גורם לבנים שלי, שאין להם שמץ של זיקה לפתח-תקווה או ל"הפועל", להרגיש כזו מעורבות ושייכות כלפי קבוצה, שאפילו לא משחקת בליגת העל ולכאורה, ללא עתיד.

באותו ערב, נפגשתי עם החבר שלנו, אותו אוהד שרוף, שלקח את בעלי והילדים למשחק.

התפתחה בינינו שיחה והוא, עם ניצוץ בעיניים סיפר לי על קבוצה אבודה, ששמה "הפועל פתח תקוה".

הוא שיתף אותי בחוויות ילדות ממשחק הכדורגל, על ימי הבטון ושער 4 באורווה (האצטדיון שנהרס לתאוותם של ה"הרעים") . הוא סיפר על שייכות של ילד לקבוצה, על הערצה, על ספורטיביות. הוא סיפר לי על שייכות וקהילה- ועל כך שהכדורגל בכלל שייך לאוהדים...

הוא סיפר על קהילה שלמה של אנשים, המחוברים בעבותות, לזיכרונות הילדות מהקבוצה ותומכים בלב שלם ומלא ב"הפועל פתח-תקווה". הוא עוד סיפר, על אדם אחד שקנה את הקבוצה לפני שנים רבות ולאחר תחבולה ששווה המון מליונים , נטש את הקבוצה והותיר אותה ,להתבוסס בדמה, כבר שנים ארוכות.

הוא המשיך וסיפר והאור בעיניו לא כבה, על מאות אוהדי הקבוצה שהתארגנו וקמו ושהם מגייסים כספים כדי לקנות את "הפועל פתח-תקווה" בחזרה אל ליבם ולהצעידה אל עתיד אחראי ובעל חזון חברתי מובהק.

אז מה עושים עם 730 אנשים להם מכנה משותף אחד? ומה עושים עם 1000? ולמה לא 3000?!

הרי כל אחד מאיתנו טוב בתחום מסוים: אחד צלם והשני איש לוגיסטיקה, אחת נהגת מעולה ואחר כותב מצוין, ובטוח שיש כמה אנשי שיווק ועורך דין אחד או שניים ואפילו מתכנתים ואנשי כספים..

בקיצור, הבנתם את העוצמה...

כל אחד מהפעילים ב'כחולה' תורם את כישוריו לעמותה, על פי זמנו ורצונו וכך, בעצם, יצרו החברים "חברת כח אדם" התנדבותית, הפועלת ללא הגבלת זמן ומרחב.

החזון הוא שכשהקהילה תהיה הבעלים של הקבוצה - היא זו שתקבל החלטות מהותיות ושורשיות על דרכו של המועדון. ההיררכיה תהפוך למחזוריות, הטווה רשת של בעלי רצון וכישורים, רשת אנושית היוצאת מ-7 עורקים מרכזיים (7 הוועדות בעמותה) כך שכל חבר/פעיל, יעסוק בתחום המצוינות שלו.

הוא דיבר והניצוץ שבתוכי נדלק!

זיהיתי את תדר האהבה האמיתית, את תחושת השליחות ואיתה את השייכות.

ראיתי מול עיני מודל מעורר השראה. הרגשתי כאילו מישהו שמע את החזון האישי שלי ומיישם אותו בקבוצת הכדורגל הפועל פתח-תקווה, דרך עמותת "הכחולה".

שחקנית כדורגל כבר לא אהיה, אבל משיכה למיזמים קהילתיים יש גם יש!

הייעוד שלי הוא לחבר אנשים לתעצומות הנפש הפנימיות שלהם, לפוטנציאל שלהם.

אני עוסקת בחיבור ההורים לפוטנציאל ההורי שלהם כדי שהם, בתורם, יחברו את ילדיהם לפוטנציאל הגלום בהם.

אז החלטתי להצטרף, פשוט כך!

החלפתי מבטים עם בעלי, הוצאתי כרטיס אשראי ומהיום אני חלק מעמותת "הכחולה".

למה?

כי הבנים שלי אוהבים כדורגל וחשוב לי להיות חלק מעולמם.

כי הם התחברו מידית לקבוצה שלא הכירו מעולם.

כי יש הרבה מה ללמוד ממשחק קבוצתי.

כי אני אוהבת להרגיש חלק.

כי אני רוצה להשקיע במיזם שיש לו ערך חברתי, קהילתי ובוודאי גם עסקי.

כי אני מתחברת לחזון של "הכחולה" ואני רוצה שילדי ילמדו מהמודל החיובי של העמותה.

כי אני מאמינה בכך שכל אחד מצטיין בתחום מסוים – ואם כל אחד בקהילה מלוכדת יבטא את כישוריו, תיווצר קהילה מצוינת של העם, של אנשים פשוטים כמוני וכמוכם.

המודל העסקי-חברתי הזה מושך אותי.

כך אפשר לנהל את עמותת "הכחולה" ולרכוש את מועדון "הפועל פתח-תקווה".

כך גם אפשר לנהל עסק ערכי, להניע חברה, להנהיג מדינה.

כך גם אפשר להוביל את ההורות שלנו, את הזוגיות שלנו ואת עצמנו.

קדימה הפועל!!!


bottom of page